הראשון לציון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הרב יצחק יוסף, הראשון לציון המכהן.

הראשון לציון הוא תואר שמקורו בפסוק: "ראשון לציון הִנֵּה הִנָּם ולירושלים מְבַשֵׂר אֶתֵּן" (ישעיהו, מ"א, כ"ז), ומשמש כתארו של הרב הראשי הספרדי לישראל.

החל משנת ה'תשל"ג, נקבע בחוק שיש להחליף רב ראשי כל עשר שנים ולא להמתין עד פטירתו כפי שהיה מקובל עד אז, אמנם התואר הראשון לציון נשאר גם לאחר הפטירה.

היסטוריה

החל מראשית התקופה העות'מאנית, קיימות עדויות על רבנים ששימשו בראשות העדה בירושלים וכונו בשם "הרב הכולל" או "חכם הקהל", כמו הרלב"ח והרדב"ז שכיהנו באמצע המאה ה-16. השימוש בכינוי "ראשון לציון" נתקבל במהלך הדורות. יש שייחסו תואר זה כבר לרב משה גלנטי שכיהן באמצע המאה ה-17, אך עדויות מבוססות קיימות רק מתקופת המאה ה-19, ובעיקר מאמצע המאה ה-19, שאז הפך הרב הכולל של ירושלים לחכם באשי[1].

בשנת 1839 התפרסמו הרפורמות העות'מאניות, ועל פיהן קיבלו כל הרבנים בערי המחוז הגדולות באימפריה העות'מאנית, את התואר חכם באשי. כתב המינוי ניתן מטעם השלטון המרכזי בקושטא, ולאחר המלצת החכם באשי של קושטא. הרב חיים אברהם גאגין היה הראשון שקיבל בשנת 1841 את התואר חכם באשי, שכלל בתוכו גם סמכויות נרחבות מטעם השלטון. מבין כל הרבנים שכיהנו אחריו רק שניים (הר"מ פאניז'יל וה"ישא ברכה") קיבלו את התואר חכם באשי, והשאר כיהנו כממלאי מקום החכם באשי או שקיבלו רישיון מטעם השלטונות המקומיים בלבד. כפי הנראה הסיבה העיקרית הייתה רצון הקהילה להימנע מתשלום המס הגדול הנדרש לשם מתן הפרמאן.

עד להקמת הרבנות הראשית לישראל כיהנו בתפקיד 30 רבנים. לאחר פטירתו של הרב יעקב שאול אלישר ב-1906, התחלפו הרבנים בתדירות גבוהה בעקבות מאבקים בתוך הציבור סביב נושא הרבנות[2].

בשנת ה'תרפ"א (1921) הוקמה הרבנות הראשית, ואל משרת הראשון לציון, שמכהן כרב הראשי הספרדי, הוספה גם משרת רב ראשי אשכנזי. הרבנות הוכרה על ידי ממשלת המנדט ובכך ניתן לראשונה מעמד חוקי לרבנות ולבתי הדין האשכנזיים בארץ ישראל.

טקס ההכתרה מתקיים בבית הכנסת רבן יוחנן בן זכאי שבעיר העתיקה.

הופעה

על פי המסורת הספרדית לובש הראשון לציון גלימה בצבע כחול כהה או שחור. הגלימה מקושטת מלפנים בריקמה בדוגמת עלים ופרחים בצבע זהב או כסף. על ראשו חובש הראשון לציון מצנפת כחולה כהה המעוטרת בפס תכול-לבן.

רבנים שכיהנו בתפקיד הראשון לציון

בטרם הוקמה הרבנות הראשית

תמונתו של רבי יעקב מאיר בבול של מדינת ישראל
הרב יצחק נסים נואם בטקס הכתרתו לרב ראשי

(בסוגריים - שנת מינויים)

במסגרת הרבנות הראשית

(בסוגריים - שנת מינויים)

לקריאה נוספת

  • אברהם אלמליח, הראשונים לציון תולדותיהם ופעולתם, ירושלים: הוצאת ראובן מס, תש"ל.
  • מרדכי אליאב, ארץ-ישראל ויישובה במאה הי"ט, 1917-1777, ירושלים: הוצאת כתר, 1978.
  • אודי (יהודה) מזרחי-צורף, "'גושפנקא דמלכא' חותמות הראשונים לציון באמצע המאה ה-19", עת-מול 234 (תשע"ד), עמ' 9-12.
  • גאולה בת יהודה, "ראשונים לציון הנה הינם", מוסד הרב קוק

http://www.mosadharavkook.com/shop/ראשונים-לציון-הנה-הינם/

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ יעקב ברנאי, ‏מעמדה של 'הרבנות הכוללת' בירושלים בתקופה העות'מנית, קתדרה 13, אוקטובר 1979, עמ' 69-47
  2. ^ רחל שרעבי, ‏המאבקים על הרבנות הספרדית ונושאי המשרה, תרס"ו-תרע"ד (1914-1906), קתדרה 37, ספטמבר 1985, עמ' 122-95
  3. ^ המינוי נכנס לתוקף כנראה רק בשנת ה'תקל"ו, ויש המאחרים את זמנו אף יותר. ראו על כך: גיורא פוזיילוב, חכמיהם של ארבע ערי הקודש, ח"ב, עמ' 166 הערה 67.